בוקר טוב לדוב הטוב, זה שיוצא לעבוד, אוכל אוכל רחוב, זה דוב טוב, דוב מאולף, לא מתנהג כמו קרנף, לא מושך באף, דוב עם אחריות, שעושה מה שאומר לו המנהל, אותו הוא לא אוכל. אם יגידו לו לרכוב על חד אופן באופן כללי הוא מוכן. מוכן לשרת את כל מי שרק יורק, ככה זה דב מאולף שנולד בקרקס. אין לו שאיפות חוץ מלא לקבל מכות, או חישמולים, כי מגיל צעיר הוא על כדורים. מגיל צעיר הוא על שלשלאות, מגיל צעיר מקבל מכות. יום אחד הגיע המנהל בידיו החזיק תשוט, הדוב שלנו כבר ראה את הבאות. פתאום הציפה את הדובי חימה, פתאום את מחשבותיו בלע האדמה. הדוב שלנו מתחיל להתעורר, ופתאום נעמד עכשיו הוא אחר. המנהל חיוור נופל על הרצפה מסתכל על עצמו אבל לא במראה. והדב עכשיו חושף שיניים ומתקרב לאט. הוא מקבל צריבות מכל הזכרונות. על כאב והשפלה, על שליחה לכלוב ומבוכה. על הימים שהיה מורעב, מקופל עם הזנב. על הלילות של הבדידות, כשחשב שהוא רוצה למות. הוא מרים את הכף ובא למעוך את הבן זונה שכבל אותו לרצפה. ואז נכנס בו השקט הפנימי, זה שחיכה לרגע אמיתי. זה שחיכה בשקט בכלוב עכשיו הוא זועם וליבו הולם. במקום למעוך את המנהל, הרי הוא דוב מאולף. הוא לוחץ על הידית של הדלת עם הכף. ועכשיו לראשונה עיניו מסתנוורות מאורה של השמש, מהחופש, והחלומות. אל האור הוא יוצא, נוגע בחופש, מריח אותו עם האף, פורש כנפיים של מלאך ועף.